מה היה קורה לו הייתי מוותרת
מוותרת ומקבלת את ההנחה של הבדידות
מבינה כי מהלבד הזה צומחים כל כך הרבה פחדים
הרצון הבלתי נמנע שלא להיות לבד
נראה לי כאילו הפחד הגדול הזה הוא המניע לכל
המניע למצוא חברים, אוזן קשבת, להיות אהוב, מוערך, חשוב, ובראש ובראשונה המרדף הבלתי פוסק הזה למצוא בן זוג.
לפעמים כשאתה נמצא על פסגת ההר מחשבת הבדידות חולפת בראשך
אך אינה תופסת מקום כה גדול כשהתאכזבת מאלו שמילאו את מקום הבדידות
נראה כאילו התעלמות מהמציאות האכזרית הזו היא שמחזיקה אותך לפעמים עם הראש מעל המים
וכשאתה לוקח צעד אחורה אתה מכיר בכך כי אין אמת חפה מאינטרסים
האם השלמה עם הבדידות אומרת הפסקת המרדף הבלתי פוסק הזה אחר כל הדברים שמילאו בך צורך שלא להיות שם במקום הזה של הלבד?
מתנדנדת בין מקום של לאמץ אותה קרוב אלי מבלי לפחד ולקבל אותה כמו שהיא על כל המשמעויות הנלוות לה לבין התנגדות אינסטינקטיבית שקיימת בי או אם אפשר לומר בכולנו.
ורוצה לומר זה בסדר להיות לבד לפעמים יש בזה משהו משחרר.
;){kind=link}